מדוע אני מרגישה קרירות וניתוק רגשי?

מדוע אני מרגישה קרירות וניתוק רגשי

"ה': אני רואה יער רחוק. לא יודעת מה זה….

רותי: תני לתמונה להתקרב. תתקרבי ליער.
ה': אני רואה שאני ילדה קטנה, יש לפני היער דשא ענק, כמו אחו, אני משחקת שם, יש שם הרבה פרחים.
רותי: את לבד?
ה': כן
בקצה יש בית. שם אנו גרים עם ההורים שלי.
רותי: יש לך אחות?
ה': אני חושבת שכן אבל אני לא רואה שמשחקים איתי, אני חושבת שהם יותר גדולים אבל אני לא בטוחה.
רותי: מה את רואה עכשיו?
ה': אותה תמונה. יש בחוץ פרפרים ופרחים, אני יודעת שהבובות בפנים. רותי: איזה שנה זו?
ה':1750.
רותי: תבקשי ללכת קדימה.
ה': אני רצה ליער והולכת לאיבוד. אני לא יודעת איך לחזור אבל אני לא מרגישה שאני מפחדת. יש שם בית ביער, אני נכנסת אליהם, יש שם משפחה.
רותי: הם מכירים אותך?
ה': לא יודעת. האם שואלים אותי עכשיו איך הגעתי לשם. אמרתי ששיחקתי ליד הבית והגעתי.
רותי: האם מחזירים אותך הביתה?
ה': אני לא רואה ברור, אני חושבת שכן, הם מחזירים אותי, ההורים שלי אומרים להם תודה, זה כבר ערב, לילה.האם כועסים עלי שהלכתי לבד, ששחקתי ושכחתי את עצמי.
רותי: בת כמה את?
ה': בת 6.
עכשיו אני יותר גדולה, בת 12. גרה באותו מקום, אני עם ההורים , האחים שלי גדולים, יש בהמשך עוד בתים, אני לא רואה חברות, יש 2 חברות אך הן רחוקות, לא גרות קרוב.
רותי: תבקשי ללכת עוד קדימה.
ה': אני רואה בי"ס. באים ללמוד שם וחוזרים הביתה. אני באותו גיל -12.
אני מבקשת להתקדם אך אני רואה אותה תמונה.
רותי: תבקשי ללכת יום קדימה.
ה': אני חוזרת ברגל מבית הספר הביתה, עכשיו עוברת שם עגלה עם סוס, הם מציעים לי טרמפ הביתה, בהתחלה אני לא רוצה ואח"כ אני עולה. הם לוקחים אותי ליער, לאותו בית שהייתי שם. אני מפחדת, אני שואלת אותם למה לקחתם אותי לבית שלכם ולא הבאתם אותי לבית שלי? הם לא עונים.
זה ערב. הם יושבים לאכול ליד שולחן,הם לא אומרים לי כלום, כולם יושבים שם וגם לי נותנים לאכול. אני אומרת שאני רוצה לחזור הביתה, הם לא עונים לי.
רותי: כמה הם שם?
ה': אימא ואבא ו-3 ילדים, בנים. הם אומרים שיחזירו אותי בבוקר הביתה. אני אומרת להם שההורים שלי ידאגו, אני לא רוצה, אבל הם לא מקשיבים לי. הם שמו שמיכה על הרצפה, כאילו סידרו לי מיטה לישון וכנראה שהבנים באו וקיימו יחסי מין איתי, אני חושבת. אני מרגישה שאני כאילו בול עץ. לא מגיבה. לא מבינה מה קורה לי. בבוקר הם מחזירים אותי ואני כמו לוח עץ לא מגיבה לכלום,אני אפטית.
ההורים שלי שואלים אותי איפה הייתי? הם אומרים שהם מצאו אותי ביער שיגידו תודה שהחזירו אותי. אני לא יכולה להגיב כלום, נאלמת דום. אימא שלי מחבקת אותי ומלטפת אותי, אני לא יכולה לדבר. עכשיו ההורים שלי קצת מתווכחים, אבא אומר שלא הייתי צריכה ללכת ליער, לשחק בשדה, אימא אומרת שאני לא אשמה, פשוט חזרתי מביה"ס.
רותי: תבקשי ללכת קדימה.
ה': אני בת 15, לא ברור. אני גרה באותו מקום. אני מדברת. אני חושבת שסיפרתי רק לאימא שלי, היא מאמינה לי,היא לא יודעת מה לעשות עם זה. אני מרגישה בסדר, לא מרגישה כלום, מנתקת את עצמי.
היא סיפרה לאב, יש שם שריף או מישהו אחראי והולכים אליהם. מכניסים אותם לכלא – את הילדים.
אני נשארת לגור בבית, עם ההורים.
רותי: האם נכנסת להריון מהאונס?
ה': אני חושבת שכן.
רותי: ומה עשו לך?
ה': נראה לי שכאילו ילדתי ונתנו את התינוק לאימוץ.
רותי: תבקשי ללכת קדימה.
ה': אני רואה שאני גרה בעיר. נשואה. יש לי 3 ילדים, אנו גרים בבנין, לא בכפר. בעיר. אני בת 40.
אני מרגישה בסדר, עשיתי נתק ממה שהיה,אני לא רוצה לחשוב על זה.
רותי: האם את רוצה לעשות תיקון הגלגול?
ה': כן.
רותי: תראי שאת חוזרת מביה"ס.
ה': אני רואה שאני חוזרת. ההורים שלי מחבקים אותי, שמחים שהגעתי, יש ריח טוב של עוגה, מאפה והם מפנקים אותי.
רותי: תרגישי בטוחה ומוגנת ולא מנתקת את עצמך מהרגשות.תרגישי שאת שמחה, מאושרת וטוב לך. האם את מצליחה להרגיש את זה? אני מתחילה את הספירה חזרה……"