הנושא: בעיות השמנה

הנושא: בעיות השמנה

…1800… מה את רואה?
ל: אני יושבת על כיסא נדנדה ומתנדנדת.
רותי: בת כמה את?
ל: 40+
רותי: באיזה איזור בעולם את נמצאת?
ל: יבשת אמריקה .
רותי: יש לך משפחה, ילדים?
ל: כן. אני מרגישה כאילו אני מלטפת בטן של הריון, גיל 40 לא כל כך הולך עם זה…
רותי: מה קורה?
ל: עולה לי תיקון: 28. אני בגיל 28 אבל מרגישה כמו גיל 40.
רותי: מה את עושה בחיים?
ל: יש לי הרגשה של עקרת בית רגילה. עולה לי כושית. אני ממשפחה שחורה ולא לבנה.
רותי: תבקשי לראות את הבית, המשפחה, בעלך…
ל: בית עץ רגיל, שדה תירס ממול. זה שדה שלנו. ילדים משחקים בחצר.
רותי: הם כהים?
ל:כן. יש לי הרגשהשהכול בסדר.מה הבעיה עם הגלגול הזה?
רותי: תבקשי ללכת אחורה בזמן. איפה את נמצאת עכשיו?
ל: ספינת עבדים. אני ילדה בת 8 או 9. מאוד צנומה, רזה, ספינת סחורות. הגעתי בספינת עבדים. אני יכולה להסתובב , אני לא כבולה.
רותי: באת לבד?
ל: כן.
רותי: לכי עוד אחורה בזמן, מה היה שם? איפה את? לכי חצי שנה אחורה.
ל: אין לי זיכרון.
רותי: לכי חצי שנה , תבקשי לראות מה קרה שם.
ל: אני רואה שריפה. כולם בורחים. אנשים עם סוסים רודפים אחרינו, מנסים לתפוס אותנו. בידיעה ירו באבא שלי וגם אימא נפגעה. הם אמרו לי "תרוצי תברחי…" . יש לי אח קטן שאני לוקחת ביד… תוך כדי בריחה מגיע מישהו , מאגף אותנו ותופס אותנו. אני נלחמת אבל זה לא עוזר לי. לוקחים אותנו , זורקים אותנו לכלוב. מלא כושים. מבוגרים וילדים ביחד. כמו חיות. מאוד רעבים.
רותי: מה קורה?
ל: אח שלי מבקש ממני אוכל. אין לי מה לתת לו. אני מרגישה שאני מחזיקה אותו בידיים. הוא פשוט נגמר.
רותי: תבקשי ללכת קדימה בזמן. מה קורה?
ל: אמרו לי שהוא מת ואני מפחדת להיות לבד. אני אפאתית. לאן שייקחו אותי אני אלך. לא אכפת לי מה יעשו איתי… לא איכפת לי מכלום.
רותי: לאן לוקחים אותך?
ל: אני רואה עיר. מציגים אותי לראווה. הגענו כבר לאמריקה.
רותי: איך היה המסע עד אמריקה?
ל: הייתי די מנותקת. לא סבלתי. ישבתי בצד בשקט.
רות: היה מספיק אוכל ושתייה?
ל: מה שנתנו לקחתי. אין לי רצון לחיות במיוחד. אכלתי. התנהלתי בלי סיבה. יש יצר הישרדות, אבל לא עם הרבה כוח.
רותי: תחזרי לתמונה של העיר. מה קורה שם?
ל: יש לי תחושה שדווקא אישה בוחרת לקחת אותי. יש לה גם ילדה קטנה בערך בגילי. אני בת 8 בערך. בעלה מתנגד, למה צריך אותי? היא מתעקשת. יש אפקט של חמלה. היא אומרת שהיא תכניס אותי לעבוד במטבח. הוא מסכים.
יש לי משהו שאומר שאני במצב של רעב פנימי, לא רעב פיזי. רעב רגשי. משהו לא שקט, משהו אחר. האוכל הוא טכני אבל יש חוסר רגשי. הם לוקחים אותי. אני בתחושהשל יהיה מה שיהיה. לאן שיובילו אותי אני אלך. אני מרגישה רגע של חמימות. חוסים עלי. היא מכניסה אותי למטבח, העובדים שם מקבלים אותי יפה. לוקחים אותי תחת חסותם. יש המון חמלה.נותנים לי לאכול.
רותי: לכי קדימה בזמן. בת כמה את?
ל: 16.
רותי: את עדין בבית הזה?
ל: כן. מנסה להחזיר את החיים לעצמי. מוערכת, נחשבת לעובדת מעולה.
רותי: טוב לך שם?
ל: כן. אני עדין במטבח. זה המקום שלי. מתעסקת עם האוכל. מרגישה מחוזרת ע"י בחור, כושי מהמשפחה, גדלנו יחד. טוב לי.
רותי: את מתחתנת עם הבחור הזה?
ל: כן.
רותי: מה קורה עכשיו? איפה את?
ל: חזרתי לבית שהייתי בו בהתחלה.תחושת ביטחון.חזרתי לתמונה שאני מתנדנדת על המרפסת. בגיל 18 התחתנתי ומאז הייתה זרימה טובה וחזרתי למקום שבו הייתי בהתחלה.
רותי: תבקשי ללכת קדימה בזמן. בת כמה את עכשיו?
ל: 36
רותי: את עדין שם?
ל: כן.
רותי: מה קורה?
ל: אני בעשייה. עבודה של הבית. אני בקטע של המשפחה. רגיל. עסוקה כרגיל. דואגת לכל מי שסביבי. זו המשימה שלי. עקרת בית וכל מה שמשתמע מכך. הבעל עובד קשה. לא בבית כל כך ואני צריכה לדאוג לכל.
רותי: אתם עדין עבדים אצל המשפחה ההיא?
ל: לא.
רותי: איך השתחררת?
ל: קיבלנו את החלקה במתנה מהם. הוא נשאר עובד חופשי שם.
רותי: את כבר לא עובדת בבית שלהם?
ל: לא. אני לא מהמעמד הנמוך ולא מהגבוה. בקהילה אני מוכרת, מסודרת.
רותי: לכי עוד קדימה בזמן. בת כמה את עכשיו?
ל: 56. עסוקה כרגיל. מטפלת בכל הבית. כל הזמן סביב המטבח. התפקיד שלי להאכיל. לדאוג שאנשים יאכלו, יחיו. להאכיל אותם. הילדים, הנכדים. כולם מסביבי. אני מחוברת לנושא האוכל, הבישול. האכלה, מטבח.
אני לא רואה אותי בשום תפקיד אחר. לא מכבסת, מנקה. רק בנושא האוכל.
רותי: לכי עוד קדימה בזמן. האם זה כך עד סוף הגלגול?
ל: כן.
רותי: האם את מוכנה לעשות תיקון?
ל: כן.
רותי: תראי את הכפר, הילדות. תראי את ההורים שלך. את רואה אותם? תראי שלא קרה שום דבר. את גדלה בכפר, הכול בסדר. את מגיעה לבגרות, הכול נינוח , אין סכנה. ההורים סביבך, דואגים לך. את פוגשת בן זוג, מתאהבת….מתחתנת… תראי תמונה שהכול בסדר, עד הזקנה. את בטוחה, רגועה. אין סכנה, אין פחד, אין דאגה…. תראי את התמונה הנעלה ביותר… בתוך הראש… בתוך התת מודע…..